׳עידן טראמפ הגיע וסוף סוף אני מרגיש בבית׳: סייד קשוע באילינוי

תקציר

העזיבה המתוקשרת של סייד קשוע את ישראל ביולי 2014 חוללה שינויים בתכנים ובצביון של טורו השבועי הפופולרי במוסף הארץ, שהתפרסם ברציפות עד נובמבר 2017 . מצד אחד הוא המשיך למתוח ביקורת על ישראל ועל הישראלים: גם כשקשוע כותב מארצות הברית, הוא מצביע על מרחבים של עיוורון בתודעה הישראלית, הן בתפיסת הישראלים את עצמם והן בתפיסתם את האחרים. מצד אחר הוא אינו מפסיק להתגעגע. הניכור, הזרות ואי־הנוחות במקום החדש, העיסוק בזהות האתנית, תפיסתו העצמית כפליט וההתבוננות אחורה אל ארץ המוצא, כל אלה מבטאים את האתוס ואת המאפיינים של ספרות טרנס־לאומית.

במאמר זה אני בוחנת את הכתיבה המסאית של קשוע מאז המעבר למערב התיכון של ארצות הברית ועומדת על המתח בין הכתיבה שלו בעברית ובין הדמות שהוא מציג בתקשורת האמריקנית באמצעות כתיבה, ראיונות והרצאות פומביות. עיון משווה בחומרים האלה ובחינת כתיבתו המסאית בראי המחקר על ספרות מהגרים וזהויות טרנס־תרבותיות מראים כי על אף הדמיון הרב בין דמותו בתקשורת האמריקנית ובין הדמות המצטיירת מכתיבתו בעברית אפשר לעמוד על כמה הבדלים בין קשוע 'הישראלי', הפונה לקהל קוראי עיתון הארץ, ובין קשוע 'האמריקני', הפונה לקהל זר. כל אחת מהפרסונות מתייחסת אחרת להגירה ולאפשרות השיבה לישראל: הדמות הישראלית מדגישה את אי־הנוחות ואת הקושי הכרוכים בשהות המתמשכת במצב של מעבר (transient state), ואילו זו האמריקנית מדגישה — לעתים באירוניה ובלעג — את היתרונות בחיים החדשים בארצות הברית. הדמות הישראלית ממשיכה לכתוב ולהתבונן בעולם מעמדה של מיעוט, ואילו הדמות האמריקנית נדרשת להתמודד — במידה רבה בעל כורחה — עם השתייכות רבת־פריבילגיות לרוב הלבן. לבסוף, אני מצביעה על סיומה של תקופת שתי הזהויות הנבדלות, פירוקן הסמלי ועל החזרה לזהות כותבת אחת.