מאוטונומיה לאומית למדינה עצמאית: תנועת הבּוּנְד העולמית לנוכח מדינת ישראל, 1989-1948

תקציר

עניינו של מאמר זה בהשקפתה הלאומית המדינית של תנועת הבונד העולמית אחרי חורבנה של יהדות פולין, שם היו נעוצים שורשיה הפוליטיים בין שתי מלחמות העולם. לשינוי ההיסטורי המרחיק לכת בתולדותיו של העם היהודי היו השלכות ביחסו של הבונד כלפי הציונות, יריבתה ההיסטורית, וכלפי מדינת ישראל, שקמה מיד לאחר חורבן החברה היהודית במזרח אירופה. על רקע זה התקיים בתנועת הבונד במרוצת עשרות שנים יחס אידאולוגי ופוליטי כפול כלפי המדינה היהודית. מצד אחד לא הכיר הבונד, על פי השקפתו המסורתית האוטונומיסטית, בהיותה של ישראל מדינתו של העם היהודי, ומצד אחר הוא תמך תמיכה רצופה בקיומה, אף כי התנגד למדיניותה בכל הנוגע לגורלו של העם הערבי הפלסטיני אחרי הקמת מדינת ישראל. עמדה זו יצרה קִרבה מדינית בין הבונד לחוגים דתיים יהודיים מודרניים, בייחוד התנועה הרפורמית, שגם היא התלבטה ביחסה אל מדינת ישראל. תופעה זו מעידה על השתלבות הדרגתית של הבונד בתוך 'כלל ישראל', הפרוגרסיבי בהשקפתו הדתית והמדינית, אולם להבדיל מחוגים אלו, הקשר של הבונד אל מדינת ישראל לפני הכרתו בה רשמית ואחריה היה לאומי בלבד. במובן זה הוא היה זהה אידאולוגית להשקפת העולם הלאומית שהתפתחה ביישוב היהודי בארץ ישראל ותפסה מקום חשוב בהשקפת העולם של מדינת ישראל, שאחרי לבטים רעיוניים במשך עשרות שנים הכיר הבונד בשיוכה לכלל העם היהודי.