בין צבא, חברה ומשפט: הטיפול בבעיותיהם האישיות של חיילי המילואים במלחמת יום הכיפורים

תקציר

התאריך 6 באוקטובר 1973, מועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים, חרוט בזיכרון הלאומי הישראלי. גם מועד סיום המלחמה ותוצאותיה מוכּרים. לאחר שלושה שבועות של לחימה עיקשת ונועזת הצליחה ישראל להדוף את המתקפה המתואמת מולה, ובעקבות מהלכיה ההתקפיים הסכימו מצרים וסוריה לחתום על הסכמי הפסקת אש, ואלה הוחלו מ־ 24 באוקטובר 1973. אולם להבדיל ממה שהתקבע בציבור כסוף המלחמה בעקבות החתימה על הסכם הפסקת האש, האש לא פסקה, והמלחמה לא תמה. שימור הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה דרש מחיילים רבים שגויסו למילואים בחופזה בראשית אוקטובר להישאר בשירות עוד חודשים רבים. מתוך 260,000 מגויסים שגויסו בשיא המלחמה נותרו באמצע נובמבר כ־190,000 מגויסים לשירות מילואים, והדבר גרם נטל חברתי וכלכלי גדול על ישראל. מלבד הלחימה הפּעילה ושימור הכוננות נדרשו חיילי המילואים המגויסים להתמודד עם בעיות אישיות שנבעו משירות המילואים הממושך והלא צפוי אליו נקראו במפתיע. המאמר מציג את תפקידו המרכזי של צבא המילואים בתפיסת הביטחון הישראלית ובוחן את הטיפול בבעיותיהם של המשרתים במילואים במלחמת יום הכיפורים באמצעות פעולתו של מנגנון הסיוע לחיילי המילואים של הפרקליטות הצבאית, שהוקם בינואר 1974. העיון במענה המשפטי והיישומי לבעיותיהם של המשרתים במילואים מאפשר בחינה שמאירה צד לא מוּכר של יחסי צבא–חברה בישראל ומדגים את חשיבות הטיפול בפרט המשרת במילואים כחלק מביסוס החוסן החברתי, שהוא אחד מאבני היסוד בתפיסת הביטחון של ישראל.