׳שכנות אינטימית׳ והחיים בדירות משותפות בתקופת המנדט

תקציר

מאמר זה דן לראשונה במגורים של משפחות שחלקו דירת מגורים עם משפחות אחרות או עם רווקים ורווקות, דרך חיים שרווחה בערים בחברה היהודית בפלשתינה-א"י בתקופת המנדט הבריטי. המאמר קובע לראשונה את המונח 'שכנוּת אינטימית', משרטט את יחסי השכנות שנוצרו בבתים או בדירות שחלקו משפחות או רווקים ומעגן אותם בנסיבות ההיסטוריות הדמוגרפיות והלאומיות, בתשתית המשפטית ובתפיסות תכנון המגורים בעיר. ניתוח אנתרופולוגי של השכנות האינטימית, שאתגרה את ההבחנה בין פרטי לציבורי, משנה את הבנתנו את המרחב הפרטי והמשפחתי ותפיסתם ביישוב ואת אורחות החיים של מעמד הביניים בו. אורח החיים הזה ביסס תפיסה שבית ושכנים אינם ישויות נפרדות אלא חלקים ממכלול. תפיסה זו ביטלה את התפיסה הבורגנית הרווחת שזיהתה את המרחב הביתי עם המשפחה הגרעינית. זאת ועוד, המאמר מלמד כי היבטים מגדריים עיצבו את היחסים שנוצרו בטיפוס ייחודי זה של יחסי שכנות ושופך אור על היבטים מגדריים של שכנות ועירוניות, ובייחוד על מקומן של נשים בעיצוב האינטימיות שנוצרה בדירות המשותפות. הנשים, מנהלות משקי הבית, חלקו ביניהן את מרחב העבודה הביתי והיו האחראיות העיקריות לחלוקת המרחב והזמן הביתיים. הטענה העיקרית כאן היא שטקסטים אוטוביוגרפיים ומשפטיים, לצד ייצוגים פופולריים של הנוהג, חושפים שהמגורים עם השכנים האינטימיים היו עשויים לעורר אי־נוחות, מבוכה ואף דחייה של ממש. בה בעת הם מלמדים שלמרות הקשיים שנבעו מהשכנות האינטימית, היא סיפקה קשר אנושי בחברת הגירה שבה חוו רבים זרות, ניכור ובדידות. טענה נוספת היא שהשכנות האינטימית הייתה בה בעת חוויה אישית וסוגיה ציבורית ולאומית בעיקר בשנות הארבעים, אז נעשתה לתופעה רווחת והסכסוכים בין שכנים החריפו.