יחס הקק"ל ומִנהל (רשות) מקרקעי ישראל להחכרת קרקעות קק"ל ללא יהודים: הלכה ומעשה

תקציר

בתקנון ההתאגדות של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) משנת 1907 נקבע כי קרקעות שבבעלות ציונית לא יוחכרו ללא־יהודים. עם הקמת מדינת ישראל שינתה קק"ל את הוראותיה המפלות. ההבדלים בין ההוראות ההיסטוריות לבין ההוראות המתוקנות ממחישים את מאמציה של קק"ל למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לה לשמר את מדיניותה הקודמת, בכפוף לכמה חריגים. בשנת 1961 חתמה קק"ל על אמנה עם מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י), שאפשרה למדינה לנהל את קרקעות קק"ל באמצעות המינהל.

כגוף ממלכתי, ממ"י לא היה רשאי לנהל את קרקעות קק"ל באופן מפלה, ולכן אימץ מדיניות של חילופי קרקעות בכל פעם שהקצה קרקעות של קק"ל. ואולם, בראשית שנות האלפיים חדל המינהל מנוהג זה. יש להבין החלטה זו על רקע רוח התקופה, שבה שקיפות וזכויות הפרט קיבלו עדיפות על פני ערכים אחרים, ושבמסגרתה ספג המינהל ביקורת תכופה. פקידיו טענו כי חילופי הקרקעות עלולים לשמש להסתרת האפליה כלפי לא־יהודים. הם העדיפו להעניק קדימות לזכויות הפרט ולשקיפות, והיו מודעים לכך שהשאלה העקרונית בדבר זכויותיהם של לא־יהודים בקרקעות קק"ל תובא להכרעת בג"ץ. ואכן, בעקבות שינוי מדיניותו של ממ"י קבע בית המשפט בשנת 2004 כי שיטת חילופי הקרקעות בין המדינה לקק"ל היא פתרון זמני בלבד. לפיכך, הסדר עקרוני בסוגיה עדיין ממתין להכרעת בית המשפט.