פעולת קיביה בזיכרון הציבורי הישראלי, 1985-1953

תקציר

בליל 14–15 באוקטובר 1953 פשטו חיילים ישראלים, בפיקודו של אריאל שרון, על הכפרים קיביה, נעלין ושוקבא שבגדה המערבית, ופוצצו כ־40 בתים בקיביה כפעולת תגמול על רצח אישה יהודייה ושני ילדים בישראל. הפעולה, שבה נהרגו שישים ותשעה חיילים ואזרחים ירדנים, עוררה סערה ומחלוקת חריפה סביב היבטיה המוסריים, המבצעיים והפוליטיים.

מאמר זה דן בשינויים שחלו בשיח הישראלי על קיביה בין 1953 לאמצע שנות השמונים. בעקבות הפעולה שררה בציבור תמיכה גורפת בה, לפחות כפי שהדבר הוצג בתקשורת. אולם ב־1965, עם החרפת המאבק הפוליטי בין דוד בן־גוריון לפנחס לבון, החלו להופיע סדקים בקונצנזוס. אף שהפעולה עדיין נהנתה מתמיכה כללית, דבק בה כתם מוסרי של הרג מכוון ומתוכנן מראש. לאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973, ובייחוד במהלך מלחמת לבנון ב־1982, התחזקה מגמה זו. השינוי בשיח על קיביה מוסבר באמצעות השינויים ביחסו של הציבור לאריאל שרון ובאמצעות התמורות שחלו בערכים ובזהות הישראליים.