עדויות מאוחרות כמקור היסטורי: עדויות בוועדות החקירה לפרשת ילדי תימן שנעלמו כמקרה מבחן

תקציר

פרשת היעלמותם של ילדי עולים מקרב יוצאי תימן ועדות אחרות קרתה בשנות המדינה הראשונות. חקירה בעניינה החלה בעקבות תלונותיהם של בני משפחות על ילדיהם שאבדו, והיא נחקרה פעמים מספר. בשתי הזדמנויות שונות, בהפרש של כמעט שלושים שנה, מסרו מאות משפחות עדויות לגורמי חקירה רשמיים.

עדויות מאוחרות הן מקור היסטורי שנוי במחלוקת. היסטוריונים חלוקים על טיבן ואמינותן של עדויות אלו ועל טיב המידע שאפשר לבסס עליהן. מחקרים על טיבו של הזיכרון מעידים שהזיכרון איננו תיעוד מדויק של אירועי העבר אלא הוא תיעוד דינמי. אירועי ההווה, דברים שנשמעו מאחרים וגם גורמים אחרים משפיעים על זיכרון העבר.

פרשת ילדי תימן היא הזדמנות ייחודית לבדוק את הנושא. אני משווה במאמר בין עשרות עדויות שנתנו בני משפחה לוועדת החקירה בשנות השישים ובין העדויות שנתנו אותן משפחות (ולעתִים אותם עדים ממש) לוועדת החקירה בשנות התשעים.

ההשוואה מלמדת על הבדלים בפרטים רבים. למשל על שוני בדיווח על מצב בריאותו של הילד, בדיווח על הבשורה על פטירת הילד ובתגובת ההורים לפטירה זו וכן על היעדרם של פרטים חשובים רבים אשר מרמזים על אפשרות חטיפה מהעדויות המאוחרות. מהשוואה זו עולה שעדויות מאוחרות הן מקור בעייתי ואי אפשר לבסס עליו טענות היסטוריות כבדות משקל.