שמואל אטינגר, האנטישמיות ו'התיזה שמעבר לציונות': היסטוריוגרפיה, פוליטיקה ומעמד

תקציר

חרף שוליותה של תרומתו המחקרית, הן מבחינת הפרסומים הן מבחינת השפעתם, עיצב שמואל אטינגר את חקר ההיסטוריה היהודית המודרנית בישראל מאמצע שנות השישים ועד סוף שנות השמונים. בעוד שפרדוקס זה מוסבר בדרך כלל בריבוי תפקידיו המינהליים באקדמיה, מאמר זה מציע כי דלות הישגיו המחקריים של אטינגר נבעה מסתירה פנימית בין ניתוחים מהותניים־פרימורדיאליים ובין ניתוחים הקשריים־מודרניסטיים, העומדת ביסוד כתביו. סתירה זו סיכלה את יומרתו לנסח את ‘המושגים הגדולים’ של ההיסטוריה היהודית המודרנית, שאותה הציג כמטרת כתיבתו ההיסטורית.

סתירה זו — שהמחקר הקיים התעלם ממנה — היא תוצאה של הכפפת ההיסטוריוגרפיה של אטינגר לסדר היום הפוליטי שלו. ואכן, חזרתו לפעילות ציבורית בשנת 1965 התאפיינה בתפנית בתאוריה שלו על מקורות האנטישמיות המודרנית, הנחשבת לתרומתו העיקרית למחקר ההיסטורי. עד 1965 הצביע אטינגר, באמצעות הניתוח ההקשרי־מודרניסטי המקורי שלו, על שיפור מתמיד ביחסם של הנוצרים ליהודים עם התפתחות הקפיטליזם. ואולם, לאחר 1965, עם אימוצה של גישה מהותנית־פרימורדיאלית, טען כי סטריאוטיפ אנטי־יהודי שמקורו בתקופה ההלניסטית הפך למעשה את האנטישמיות לגורם קבוע ביחסים בין יהודים ללא־יהודים ברחבי אירופה.

אף שאטינגר היה מזוהה במובהק עם ‘האסכולה הירושלמית’ בחקר ההיסטוריה היהודית, גישתו ההיסטורית החדשה עמדה בניגוד לתפיסותיו של בן־ציון דינור, מורו ואחד ממייסדי ‘האסכולה הירושלמית’. בעוד שדינור, כסוציאליסט, הדגיש את חשיבותם של ההמונים ושל גורמים חברתיים בניתוח ההיסטורי, אטינגר, כליברל, הדגיש את חשיבותן של האליטות ושל אנשי הרוח. אטינגר אף השתמש בתאוריה החדשה שלו על האנטישמיות כדי לבקר את מה שראה כיומרה הציונית לפתור את בעיית האנטישמיות, והעמיד את האנטישמיות במקום הציונות כמסגרת לקולקטיביות הישראלית. בכך ערער אטינגר על אידאולוגיית ‘הממלכתיות’, שעמדה ביסוד התפיסה המעמידה את המדינה במרכז החיים בישראל. בהקשר זה יש לציין כי גישתו של אטינגר התגבשה בד בבד עם המאבק שניהלה אז האליטה המקצועית בישראל לשימור מעמדה המועדף ולהשתחררות משליטת המדינה. אנשי אליטה זו חשדו כי מנגנוני המדינה מיטיבים עם ההמונים — בעיקר המזרחים — שאטינגר ראה בהם סכנה לאופייה הליברלי של ישראל.

מסקנת המאמר היא כי בניגוד לתפיסה הרווחת, הרואה באטינגר את התגלמות ההיסטוריוגרפיה הציונית, ביקורתו על הציונות והסתייגותו מן הממלכתיות הופכות למעשה את עבודתו לחוליה מקשרת בין ההיסטוריוגרפיה הציונית להיסטוריוגרפיה הפוסט־ציונית.