התשתית הפילוסופית של הרעיון החלוצי בהגותו של נחמן סירקין

תקציר

המחקר ההיסטורי האקדמי כמעט שלא עסק בנחמן סירקין, למרות חשיבותו הרבה בכינון האתוס החלוצי של הציונות הסוציאליסטית. הגותו קשורה לסוציאליזם הלא־מרקסיסטי, המדגיש את ההיבטים המוסריים של הסוציאליזם, ונשענת על תורתו של משה הס מצד אחד ועל ההגות הנרודניקית מצד אחר.

בראשית שנות העשרים לחייו קיבל עליו סירקין את המשימה לגבש תאוריה פוליטית שתשלב בין השאיפות הסותרות לכאורה של הסוציאליזם והציונות. במוקד התאוריה שלו ניצבה ההתמודדות עם המרקסיזם כפי שנתפס באותה עת, על הדטרמיניזם והמטריאליזם הנוקשים שלו. סירקין עסק בהיבטים הפילוסופיים־אפיסטמולוגיים וההיסטוריים של הסוגיה כדי לבסס את רעיון חופש הרצון של היחיד.

לחופש הרצון נודעת חשיבות במישור ההיסטורי־פוליטי: לתנועות כלליות הנובעות מהתפתחויות חומריות יש חשיבות בהיסטוריה, אך גם ליחידים ולקבוצות של יחידים המסוגלים להציע פרשנות חדשה להיסטוריה יש חשיבות. יחידים אלה חורגים מן המקובל בחברה שאליה הם משתייכים, וביכולתם לכוון את ההיסטוריה בהתאם לרעיונות שהם מציגים לחברה. רעיונות וולונטריסטיים אלה סייעו להניח תשתית מושגית חשובה להתפתחות הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בארץ ישראל בעשור השני של המאה העשרים, ובכלל זה תנועת החלוץ.