בין אלגוריה לסמל, בין שחוק לדמע: מנדלי מוכר ספרים ושלילת הגלות

תקציר

מאמר זה בוחן מחדש פרקטיקה פרשנית נפוצה ורבת־שנים, שמבקרים רבים נקטו בפירוש יצירותיו העבריות של מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ, 1835–1917). ברוח גרסה מרוככת של אידאולוגיית שלילת הגלות, פרקטיקה פוליטית־ספרותית זו ביססה את מעמדה של העיירה היהודית ביצירת אברמוביץ כמופת קנוני של הישג ספרותי אקספרסיבי־ריאליסטי. לפי תפיסה זו, אברמוביץ יצר תיאור ספרותי ממצה ומכריע של העיירה ה'ממשית', ובה בעת אפשר לקוראים יהודים מודרניים לבקר את צורת החיים הזאת מתוך עמדה בטוחה, מודרנית ו'מעוגנת בטריטוריה'. מתוך מהלך טיעון סמלי, טענו ממשיכיה של מסורת זו כי מנדלי מוכר ספרים ניצל את עמדתו הייחודית ביחס לעיירה כדי להעמיד לרשותנו מושא סדור של ידע היסטורי ופוליטי. לאחר שהעיירה עוברת החפצה קפדנית באמצעות שיחו החד של מנדלי, היא נמסרת לקוראים המודרניים לשם ביקורת 'פוסט־גלותית'. כך הופכת העיירה היהודית הטיפוסית הן למושא של תשוקה נוסטלגית והן ליעד של ביקורת פוליטית. ההרמוניזציה הסמלית של שני הקטבים הללו מאפשרת את הפיוס בין העבר להווה, שהוא תנאי הכרחי למפעל הלאומי־אידאליסטי המבוסס על רעיון הקִדמה.

אף שנעשתה עבודה חשובה במסגרת קו מחשבה זה — ולאחרונה בידי דן מירון וגרשון שקד — טענתי היא שיצירותיו העבריות של אברמוביץ דוחות כמה ממאפייניו הבסיסיים של הייצוג הריאליסטי. מתוך התמקדות בעיקר בתפקידי המספר שאברמוביץ נוטל על עצמו, אני מבקש להתחקות אחר כמה מן התכנים האתיים והפוליטיים שצורתו הספרותית השסועה עשויה להציע לקהל קוראים בעל אוריינטציה אחרת.