הציונות הירוקה של אהרן דוד גורדון

תקציר

במאמר זה אני מבקש למצב מחדש את הגותו של אהרן דוד גורדון בתור הגות ציונית־סביבתית ייחודית ומובחנת. לעומת הנטייה הרווחת בקרב פרשניו של גורדון להדגיש את ההיבטים הערטילאיים של המונח ‘טבע׳, אני עומד על המובן הפרוזאי שייחס גורדון למונח — כמסמן את המרחב הביופיזי. פרשנות זו למונח הגורדיאני ‘טבע׳ מעידה שגורדון, כמו ההוגים בני זמננו בעניין הסביבה, ביקש להעביר את כובד המשקל האונתולוגי והערכי מהעולם האנושי אל מערך הזיקות שהוא מקיים עם הסביבה הטבעית, אולם להבדיל מהחשיבה העכשווית על הסביבה, הוא עיגן את המעבר הזה בתאוריה לאומית. לפי תאוריה זו, האומה היהודית, המגלמת את היחסים הפגומים של האדם המודרני לטבע, נעשית חיל החלוץ הפועל לשיקום היחסים עִמו. במונחים רחבים יותר, אני מציע לבחון מחדש את מקומה של ההגות הגורדיאנית במסורת המחשבה הציונית. מן הדיון עולה שגורדון היה שותף לשאיפה הציונית להוליך לשיבת ציון, ובו בזמן הוא כפר בתפיסה הציונית הרווחת של הטבע הארץ־ישראלי בתור משאב בידי האומה היהודית המתחדשת. בדיון אני מזהה את העמדה הזאת ביסוד הביקורת הנוקבת של גורדון על הצביון המסחרי, המדינתי והצבאי המתגבש של מפעל ההתיישבות — שגילם בעיניו את הכמיהה הציונית הפגומה לשלוט בטבע ולנצלו. מנגד, גורדון הציב גישה ציונית־סביבתית כוללת, שהתחייה הלאומית נכרכה בה בשימור הטבע הארץ־ישראלי ובשיקום יחסי הגומלין עִמו.