תכנית החירום לייצוב המשק ב־ 1985 : בחינה מחודשת

תקציר

מדיניות החירום לייצוב המשק ידועה בתור נקודת מפנה בהיסטוריה של כלכלת ישראל, אשר שינתה את צביונה של כלכלת ישראלי — מכזו שאופיינה ברגולציה ובהתערבות מדינה לכזו שאופיינה בכלכלת שוק ובדומיננטיות של המגזר הפרטי. הספרות העוסקת בהשלכות ארוכות הטווח של התכנית ענֵפה, ואף על פי כן המחקר ההיסטורי על התכנית עצמה — תהליך התהוותה והוצאתה מן הכוח לפועל — מצומצם. במאמר זה אני פותח מחדש את הקופסה השחורה של מדיניות החירום, תוך כדי הדגשת ההקשר הבין־לאומי וההקשר הגאופוליטי של המשבר הכלכלי שקדם לה. אפשר לסכם את המאמר לשלוש טענות מרכזיות:

ראשית, אני טוען כי המשבר הכלכלי בשנות השמונים היה ביסודו משבר חוב, שנבע מגורמים בין־לאומיים, להבדיל מן המחקר הקיים, המדגיש את בעיית האינפלציה ואת הגורמים המקומיים למשבר.

שנית, אני טוען כי במדיניות החירום שהציע מיכאל ברונו והממשלה אישרה היו מרכיבים נאו־מרקנטליסטיים שנועדו להתמודד עם הגירעון במאזן הסחר של ישראל. המרכיבים הנאו־מרקנטליסטיים התבססו על ההיגיון של פיחות פנימי (internal devaluation), שלפיו אפשר לעודד את היצוא של ישראל ולשפר את התחרותיות של כלכלת ישראל באמצעות הורדת השכר הרֵאלי. טענה זו מערערת על הספרות הקיימת, המדגישה את המרכיבים הנאו־ליברליים של התכנית ואת צמצום מעורבות המדינה בכלכלה.

שלישית, אני טוען כי התכנית שהציע ברונו ואישרה הממשלה כשלה בשל פעולות מחאה נחרצות מצד ההסתדרות וּועדי העובדים נגד הקפאת השכר. האמצעי שהביא לבסוף להורדת האינפלציה היה ההתערבות של בנק ישראל. הבנק צמצם את האשראי והעלה את הריבית, והתנה את הורדתה בביצוע קיצוץ נוסף בתקציב הממשלה. מעורבות בנק ישראל לא הייתה חלק מן התכנית המקורית. מדיניותו הביאה להורדה של שיעור האינפלציה, אך לא הביאה לשיפור מאזן התשלומים, כמו שקיוו אדריכלי התכנית.

בניתוח זה של התכנית מזוהים קווי דמיון בין תכנית הייצוב מצד אחד למדיניות המיתון שעליה הכריזה ממשלת ישראל ב־ 1965 , ומצד אחר לרפורמות של ממשלתם של אריאל שרון ובנימין נתניהו שהוכרז עליה ב־ 2003 . מפרשנות זו עולה כי התכנית הייתה לא נקודת מפנה אלא חלק מתהליך סיגול (adjustment) של מודל הצמיחה של ישראל למגמות בין־לאומיות כלכליות וגאופוליטיות.