לאומיות וזהות בתערוכת העשור, 195

תקציר

במאמר זה אני עוסקת בתערוכת העשור שנערכה בירושלים בקיץ 1958 ונועדה לציין את הישגי מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה. התערוכה טרם זכתה לתיאור שלם ומקיף בספרות המחקר, הנוכחות שלה בתרבות הישראלית מעטה וחלקית, ודומה כי לא הותירה רושם רב על המבקרים בה, בהשוואה לתערוכות לאומיות ומסחריות אחרות שהתקיימו בעולם ובישראל באותן השנים ושימשו כלי מרכזי בעיצוב זהות לאומית וזיכרון קולקטיבי ושמען יצא למרחקים. במאמר זה אני משחזרת את התערוכה, מנתחת את מטרות התעמולה שלה ותוהה אם עמדה ביעדים השאפתניים שהציבו לה מארגניה.

תערוכת העשור הייתה פרי יוזמה של ממשלת ישראל, כחלק מחגיגות העשור שהתקיימו באותה שנה ברחבי הארץ. על מיקומה, סגנונה ותכניה התנהלו ויכוחים בין ראשי הערים הגדולות בישראל, עד החלטת הממשלה לקיימה בירושלים בירת ישראל. מארגני התערוכה שאפו לשוות לה צביון חגיגי ולצקת בה תכנים שיעוררו בלב מבקריה הרגשת התעלות. עיתונות התקופה יצאה מגדרה לקראת הקמתה, אך כבר סמוך לפתיחתה, ובעיקר אחרי כן, פורסמו דיווחים על שיעמום, תצוגות שלא הושלמו, תלונות על מקום התערוכה, מיעוט המבקרים, מחדלי ארגון ושרלטנות בתכנון.

באמצעות מסמכי ארכיון, קטלוג התערוכה והדיווחים עליה בכלי התקשורת של התקופה אני מנתחת את תוכני התערוכה ובוחנת אותם בראי התהליכים הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים בישראל של שנות החמישים, ועומדת על הפער בין מטרות התערוכה לרישומה בפועל, תוך כדי הדגשת המטרות שהציבו לה מתכנניה ככלי לקידום האתוס הציוני והזהות הלאומית בעשור הראשון למדינה.