רטוריקה קהילתית — כלי לבידול בתהליכי קבלה לקהילות חינוך בישראל

תקציר

בעשורים האחרונים מערכת החינוך הציבורית עדה להתבססותן של קהילות חינוך חדשות, אשר מציעות חלופה רעיונית לדגם המסורתי של בית הספר השכונתי. המונח ׳בית ספר שכונתי׳ מגדיר מוסד שמשרת אוכלוסייה במרחב גאוגרפי נתון, ואילו המונח ׳קהילת חינוך׳ מבטא תפיסה אידאולוגית־ערכית של שייכות על־אזורית, אשר חורגת מגבולות מרחב ומחויבויות מקומיות.

במאמר זה אני חושפת פרדוקס אקטואלי שמצוי בלב תהליכי הרישום והקבלה לקהילות האלה בשלב החינוך היסודי, וביתר שאת בנקודת המעבר המכריעה לכיתה א. קיומן של קהילות חינוך ייחודיות מוצדק בשם הליברליזם, הפלורליזם וההכלה, ואולם הן מפעילות מנגנוני שיח אשר מכשירים בידול חברתי ומסייעים למיסוך ההדרה. תופעה זו חשובה בעיקר בדיונים ציבוריים ערים בנוגע לאי־שוויון בחינוך ולייצור זכויות יתר מעמדיות במרחב הציבורי בישראל.

על בסיס תאוריית הפוליטיקה של ההכרה, ולצדה תאוריות סוציולוגיות של שעתוק מעמדי והדרה מבנית סמויה, נאספו נתונים מעשרים ראיונות עומק עם שומרי הסף בתהליכי הרישום לקהילות החינוך. באמצעות ניתוח שיח ביקורתי הופקו ממצאים, ואלה חושפים שלוש תמות מרכזיות: 1) התמרה רטורית של המונח ׳קהילה׳ (המעבר מתפיסה פיזית לתפיסה אידאולוגית); 2) רטוריקת התאמה שמצדיקה בידול ונפרדות; 3) הפחדה כשיטה רטורית מוצהרת לסינון עצמי.

במחקר זה אני מזהה רצף בין קהילות מכירות לקהילות מבדלות ומפרקת אנליטית את מנגנון המיסוך הרטורי הפועל בשלושה ממדים בו בזמן: מוסווה מפני הרגולטור כשיח מותר של תיאום ציפיות; מוסתר מהמועמדים מאחר שהתהליך מעוצב באופן אשר יקדם אותם לסינון עצמי; וסמוי לעתים אף משומרי הסף עצמם, הרואים בתהליך הגנה פדגוגית על הקהילה. בניתוח אני מראה כיצד השיח הליברלי של בחירה ואוטונומיה משמש בפועל כלי לשימור אי־שוויון חברתי ולביצור זכויות יתר מעמדיות במוסדות ציבוריים.