המדיניות הישראלית כלפי הדרוזים בגולן, יוני -1967 פברואר 1969

תקציר

מאמר זה עוסק במדיניות של ישראל כלפי תושבי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן בין יוני 1967 לפברואר 1969 — פרק זמן שראשיתו בכיבוש הגולן במלחמת ששת הימים וסיומו בפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול. במאמר נטען כי המדיניות כלפי האוכלוסייה הדרוזית שנותרה בגולן לאחר המלחמה עוצבה והתפתחה על רקע המדיניות שננקטה כלפי הדרוזים בגליל ובכרמל, שיסודה בתפיסה של ישראל הרואה בדרוזים מיעוט מועדף. לצד זאת בגישתה של ישראל כלפי תושבי הגולן הדרוזים שולבו עקרונות ודרכי פעולה מתוך מדיניותה כלפי תושבי השטחים האחרים שנכבשו במלחמה וכלפי המיעוט הערבי שבתחום הקו הירוק. בה בעת עמדת ישראל כלפי הדרוזים בגולן גובשה כפועל יוצא של המדיניות שהוחלה על שטח הגולן. 

למן הימים הראשונים לאחיזה של ישראל ב'רמה הסורית' ננקטו צעדים שתכליתם הייתה לבסס את השליטה באזור, בד בבד עם שמירה על סדרי החיים התקינים בכפרי הדרוזים. בחלוף חודשים אחדים, על רקע ההקשחה ההדרגתית בכוונת ישראל להמשיך בהחזקת השטח בגולן, החלו מוסדות השלטון והממשל הצבאי לפעול לשילובם הכלכלי והמוסדי של תושבי הגולן הדרוזים במדינת ישראל. ברם שילובם היה חלקי ומוגבל מכיוון שהם היו זה מקרוב אזרחי סוריה, וכן בשל מעמדם בישראל — תושבים נטולי אזרחות. לתושבים הדרוזים ניתנו אפוא זכויות חלקיות מטעם מדינת ישראל והיו להם חובות מעטות כלפיה. בה בעת חתרו השלטונות הישראליים להידוק הקשרים בין הדרוזים בגולן ובין בני עדתם שבתחום הקו הירוק, לשם טיפוח תודעתם העדתית־דתית וטשטוש זהותם הסורית והערבית.