בית שאן בימי המנדט הבריטי, 1948-1918

תקציר

מאמר זה דן בתקופה בת שמונים שנה של עלייתה ונפילתה של בית שאן (ביסאן), ובייחוד בתקופת המנדט הבריטי (1918–1948), ומגיע לכמה מסקנות.

אוכלוסיית ביסאן גדלה פי שלושה, מ־1,941 נפש בשנת 1922 ל־6,009 בשנת 1948, בשל שני גורמים עיקריים: רפורמה בבעלות על הקרקע וסלילת מסילת הרכבת החיג'אזית, שקישרה את ביסאן לנמל חיפה שלחוף הים התיכון. במסגרת הרפורמה בקרקעות הועברו שטחים נרחבים לבעלותו הפרטית של הסולטאן העות'מאני עבד אל־חמיד, שניצל את שפע המים, הקרקע הפורייה והאקלים האידיאלי לפיתוח החקלאות. ביסאן שכנה בצומת דרכים בין ארץ ישראל, ירדן וסוריה, וגם מיקום זה תרם לזרימתן של משפחות חדשות לעיר.

המבנה החברתי של ביסאן נבדל מזה של ערים אחרות: נעדר ממנה מעמד ה'נכבדים' העירוני הטיפוסי. רוב האוכלוסייה עסקה בחקלאות ולא במסחר.

האוכלוסייה לא הייתה פעילה במיוחד מבחינה פוליטית. הזרם הפוליטי הדומיננטי בעיר הזדהה עם האופוזיציה הפלסטינית, דבר המסביר את השפעתו הניכרת של האמיר עבדאללה מעבר הירדן על העיר. מנהיגי ביסאן התמקדו בעיקר בענייניה הפנימיים.

ביסאן הייתה שקטה יחסית במהלך מלחמת 1948, בין השאר בשל ריחוקה הגאוגרפי ממרכז הפעילות הלאומית. אף שהעיר חתמה על הסכם כניעה, רוב תושביה נאלצו לעזוב את בתיהם ולחפש מקלט בירדן, שבה הם וצאצאיהם מתגוררים עד היום. רק כמה מאות מהם חיים כיום בנצרת, ורק מבנים בודדים נותרו מן העיר הערבית המשגשגת שהייתה במקום.