'מפעל לאומי זה אי־אפשר להעמיד על החמלה והרחמים': תגובתם של היישוב והתנועה הציונית לפוגרומים באוקראינה בשנים 1920-1918

תקציר

בין השנים 1918–1920 התרחשו באוקראינה מאות פוגרומים, שבהם נהרגו או נפצעו כמאה אלף יהודים. הפוגרומים התרחשו על רקע מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הבולשביקים למתנגדיהם הרבים. שנות מעשי הטבח באוקראינה היו ביישוב היהודי בארץ ישראל שנים של אופטימיות מהולה בחשש. הצהרת בלפור וראשיתו של הממשל הצבאי הבריטי באוקטובר 1918 בישרו על תחילתם של חיים חדשים ליהודים בארץ הקודש. מאמר זה בוחן מתי הגיעו לראשונה ליהודי ארץ ישראל הידיעות על הפוגרומים, וכיצד הגיבו הם וההנהגה הציונית למרחץ הדמים באוקראינה, שגבה את חייהם של שישים אלף יהודים. נבחנים שני היבטים של התגובה. הראשון הוא תגובתם של מרכיבים שונים ביישוב לפוגרומים — כיחידים, כקבוצות ובאמצעות הדיווחים השונים על הפוגרומים שהתפרסמו בתקופה זו. השני הוא תגובת ההנהגה הציונית למרחץ הדמים, שלא תאמה בהכרח את תגובת היישוב והונעה משיקולי היתכנות שלא בהכרח פעלו לטובת הפליטים ששרדו את הפוגרומים.

כמו כן, במאמר זה אני בוחן את עמדת ההנהגה הציונית בעיקר באמצעות התגבשות מדיניות העלייה שלה לארץ ישראל, שיכלה לספק פתרון לעשרות אלפי הפליטים שביקשו לצאת מאירופה. מצד אחד, אבקש להתחקות אחר הנרטיב הגלוי של התנועה הציונית, שגינה את הפוגרומים והביע אמפתיה לניצולים ולקורבנות; מצד אחר, אתחקה אחר מדיניותה הסמויה והמוכרת פחות של התנועה, שהפנתה עורף לפליטים והתנערה מכל אחריות לגורלם הרה האסון בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה.