'הלם המדינה' של הקיבוץ המאוחד, 1954-1948: מבעים טקסטואליים

תקציר

עם הקמת מדינת ישראל נקלע הקיבוץ למשבר חמור, שכן הריבונות המדינתית הביאה עמה שינויים מבניים, פוליטיים וחברתיים מרחיקי לכת, ששינו את מקומו ואת מעמדו של הקיבוץ בחברה היהודית בישראל. רוב המחקר ההיסטורי הקיים על קשיי הקיבוץ בתקופה זו מתמקד בהיבטים הפוליטיים והסוציולוגיים. מאמר זה, לעומת זאת, בוחן את שורשיו התרבותיים של המשבר ומאתר אותם בהבנתם התאולוגית־פוליטית של החלוצים את פעולתם ההיסטורית. הבנה זו, כך נטען, נבעה מתאולוגיה חסידית שעברה חילון והלאמה, ובמסגרתה תפסו החלוצים את עצמם במונחי הנרטיב הציוני־סוציאליסטי המטא־היסטורי. תפיסה עצמית זו לא הייתה עוד אפשרית במלחמת 1948 ולאחריה.

היטמעותו של הקיבוץ במדינה החדשה והסתגלותו אליה חוללו סדרה של שברים אנושים וקרעים מכאיבים בתודעתו הקולקטיבית. הקיבוץ ראה את עצמו כאוונגרד המגשים את בניין האומה הציונית ברוח הדגם הסוציאליסטי, האוניברסלי וההומניסטי. הקיבוץ המאוחד, התנועה הקיבוצית הגדולה ביותר ערב הקמת המדינה, משמש כאן מקרה מבחן לבחינת הזעזוע שאפיין את תגובת מנהיגיו וחבריו, כפי שהוא משתקף בספרותו. לנוכח סתירות חריפות, קונפליקטים פנימיים והתנגשויות בין מחויבויות מוסריות, חווה הקיבוץ המאוחד ‘טראומה תרבותית’: אובדן התמצאות מושגית, ‘שבר אמונה’, ערעור ושבר רדיקליים — ואף מטפיזיים — במערכת המשמעות שלו.

הטראומה באה לידי ביטוי בהֶפְגֵּן (acting-out), שהתבטא בהכחשתה המוחלטת ובפטישיזציה של העבר שקדם לה. ההפגן חתר ל‘סגירת’ הפער הטראומטי ונטה לטשטש את ההבחנה בין ‘היעדר’ (האוטופיה) לבין ‘אובדן’ (החיים מתוך אמונה). לטענתי, אפשר להבחין ב‘טראומה תרבותית’ זו בדימוי הקיבוץ הרווח, הקפוא ונטול הסדקים בריאליזם של הספרות הקיבוצית בת הזמן: לנוכח מציאות דינמית ורוויית קשיים, היא הוסיפה ליצור דימויים סטטיים ואיקוניים, פסטורליים־אוטופיים והרואיים־חלוציים.