עיון בתופעת האובדנות בקרב עולי אתיופיה

תקציר

מטרות מאמר זה היו: (א) להעריך את שיעורי ההתאבדות בקרב עולי אתיופיה ולהשוותם לשיעורים בקרב קבוצות אחרות — עולי ברית המועצות לשעבר, יהודים ילידי ישראל ואחרים; (ב) לסקור את המחקר הרפואי העדכני בנושא התאבדות; (ג) לסקור את הספרות העוסקת בהתאבדויות באתיופיה ובחברות מהגרים אחרות; (ד) להציע הסברים לשיעורי ההתאבדות הגבוהים בקרב גברים יוצאי אתיופיה בפרט. נתוני משרד הבריאות נותחו כדי לתעד את שכיחות ההתאבדות בשלוש קבוצות המחקר. אנשי מפתח מקרב הקהילה האתיופית ונותני שירותי הבריאות הציעו תובנות ופרשנויות בנוגע לתופעת ההתאבדות והמליצו על אסטרטגיות למניעתה.

אנשי המפתח ייחסו את שכיחות ההתאבדויות לירידה במעמד הגברים לעומת התמיכה הגוברת של הממשלה ושל גופים ציבוריים בעצמאותן של נשים, לאובדן הסמכות ההורית, להיחלשות השפעתם של המתווכים המסורתיים, ל‘תרבות השתיקה’ האתיופית ולקשיים בשימוש בשירותי בריאות הנפש בישראל. נראה כי נחיתות חברתית, תרבותית וכלכלית, לצד התערערות הסדר המשפחתי והקהילתי, הן הגורמים המרכזיים המובילים להתאבדות בקרב עולים חדשים מאתיופיה. אסטרטגיות למניעת התאבדות בקרב יוצאי אתיופיה צריכות להיות רגישות מבחינה תרבותית ולהביא בחשבון את השינויים החברתיים המהירים שהתרחשו בעקבות העלייה.