המאבק בין צה"ל למשרד החוץ על השליטה בוועדות שביתת הנשק, 1956-1948

תקציר

הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל למדינות ערב עם תום מלחמת העצמאות חייבו הקמת ועדות משותפות לפיקוח על יישומם. עם הקמת הוועדות תמך משרד החוץ בהכפפתן לאחריות צה״ל ולניהולו מתוך הבנה שעיקר הבעיות אשר תטפלנה בהן הוועדות יהיו בעיות צבאיות. אולם בתוך זמן קצר התבררו למשרד החוץ יותר ויותר הצביון המדיני והתוצאות המדיניות הממשיות של רבות מהפעולות והעמדות הננקטות בוועדות אלו. הבעיה, מבחינת משרד החוץ, הייתה כי מי שניהל את הדיונים בנושאים המדיניים בוועדות היו אנשי צבא, ואלה סירבו בתוקף לתת למשרד החוץ כל דריסת רגל בפעילותן של הוועדות או בקשר עם גורמי האו״ם. היה מדובר במאבק כוח ארוך, קשה וייצרי בין משרד החוץ לצה״ל בשאלת השליטה בוועדות.

בשנים הראשונות לא דרש משרד החוץ את השליטה בוועדות אלא הסתפק בשיפור התיאום והתחשבות בעמדתו בסוגיות השונות. העניין נתקל בסירוב נחרץ מצידו של צה״ל בתמיכתו של בן־גוריון. רק כאשר פרש בן־גוריון מתפקידו כראש ממשלה ומשה שרת מונה במקומו החל משרד החוץ להפעיל לחץ עד שלבסוף, בתחילת 1955, הצליח שרת להעביר את סמכויות השליטה בוועדות למשרד החוץ. חזרתו של בן־גוריון, תחילה כשר הביטחון ולימים כראש הממשלה, הציתה מחדש את המאבק מכיוון שבן־גוריון ערער על החלטת שרת ודרש להחזיר לצה״ל את האחריות לוועדות.