מאבק על הייצוגים האתניים של יהודי טורקיה במדינת ישראל הצעירה

תקציר

בתקופת העלייה הגדולה, בשנים 1948–1951, היגרו לישראל יותר מ־34,000 יהודים מטורקיה. הם היו חמישה אחוזים בערך מכלל המהגרים לישראל באותה תקופה וכעשירית מכלל המהגרים מארצות אסיה ואפריקה. באותן שנים עסקה מדינת ישראל בקליטת מהגרים יהודים בהיקפים חסרי תקדים ובניסיון להטמיע קבוצות אתניות שנתפסו כ׳לא־מודרניות׳ בתוך כור היתוך ישראלי. בעיני הממסד, זיקתם של המהגרים מארצות אסיה ואפריקה אל ארצותיהם נחשבה שלילית, הן בשל תפיסתן כ׳קדם־מודרניות׳ ו׳מתפתחות׳ הן בשל הגדרת מרביתן כ׳מדינות אויב׳. על הרקע הזה, לרוב נחשבו מהגרים מארצות אלה סוכנים פסיביים בכינון מנגנוני הממשל של המדינה, ולעתים אף נטל על הממסד הקולט, אולם עוד במארס 1949 הייתה טורקיה לאחת המדינות היחידות שכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. הדבר לא רק הקל על יוצאי טורקיה לשמור על זיקה תרבותית, פוליטית ואף לאומית למדינת מוצאם, להבדיל מרוב ארצות המזרח התיכון, אלא אף אִפשר להם להציג את עצמם כשחקנים בעלי חשיבות אסטרטגית לטיפוח מערכת יחסי החוץ של ישראל.

במאמר זה אנו בוחנים את מאבקם של גורמי מפתח בקרב הנהגת יהודי טורקיה בישראל על האפשרויות למנף מצב ייחודי זה כחלק מהמאבק הפנימי בקהילה הטורקית בישראל על מעמדה וזהותה. אנו מצביעים על שתי מערכות נפרדות של דימויים עצמיים: האחת נאמנה לרוחה של תנועת העבודה ולסיפר ממסדי מפא״יניקי, בראשות שבתאי דינָר, איש משרד החוץ ומנהיג טורקי מקומי מטעם מפא״י, והאחרת דמוקרטית באופן יחסי ומשקפת מגוון קולות מן השטח, לרבות קולות אופוזיציוניים, בייצוגו של העיתונאי יצחק יעיש. כדי לבחון מערכות דימויים מגוונות ומנוגדות אלו אנו מצליבים לראשונה שני סוגי מקורות: חומרים מן ‘הארכיון הגדול׳, הוא ארכיון המדינה, העוסקים בעיקר בכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה ובמעורבותם של יהודים טורקים בכך; וחומרים מן ‘הארכיון הקטן׳, כלומר מעיתונים קהילתיים בישראל אשר חושפים היבטים שלא זכו לתיעוד הממסד. באמצעות מקרה הבוחן של הטורקים בישראל אנו מציעים לבחון מחדש את יחסי הגומלין הסבוכים בין קולות קהילתיים ובין קולות ממסדיים כחלק מגיבושן של קהילות אתניות חדשות בישראל.