הגפרור שהצית את מלחמת ששת הימים: תקרית 7 באפריל 1967

תקציר

התקרית ב־7 באפריל 1967 הייתה פעולת הגבול האחרונה שיזמה ישראל בעשור שבין מלחמת סיני ב־1956 למלחמת ששת הימים ב־1967. במאמר זה מתאר המחבר את היחסים המתוחים בין ישראל לבין המשטר הנאו־בעת'י המיליטנטי בסוריה, שדגל באידאולוגיה של מלחמת שחרור עממית, וכן את השפעת יחסי ברית המועצות–ארצות הברית על יחסי ישראל–סוריה.

ברקע לתקרית ב־7 באפריל:
– התמיכה הסובייטית עודדה את הסורים לדבוק במדיניותם והחלישה את כוח ההרתעה הישראלי, בעוד וושינגטון גילתה סלחנות כלפי תגובותיה של ישראל.
– מצד אחד, צה"ל דחק בראש הממשלה אשכול להתעמת עם סוריה, להפיל את המשטר או לכפות עליו לשנות את מדיניותו; מצד אחר, ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות הפעילו על ישראל, בחשאי, לחץ לפעול נגד סוריה, בעלת בריתה המרכזית של מוסקבה באזור.
– ישראל הייתה בעיצומו של מיתון כלכלי, והפופולריות של אשכול הייתה בירידה.

ב־7 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי מוצבים סוריים. הפעולה הפכה לסמל להצלחתו של צה"ל בעשור השני לקיומו, אך מבחינה אסטרטגית הייתה התקיפה טעות שהביאה את ישראל אל סף מלחמה. בעקבות התקרית הניח אגף המודיעין הישראלי, בטעות, כי מצרים וברית המועצות יימנעו ממעורבות ישירה, כפי שעשו בעבר. הממשלה והצבא עודכנו בהתאם, וישראל החלה לאיים ישירות על סוריה. בדמשק פירשו את "תופי המלחמה" כהכנה למתקפה שנועדה להפיל את משטר הבעת'.

לפיכך, אפשר לראות בתקרית 7 באפריל אחד הגורמים שהציתו את מלחמת ששת הימים כעבור חודשיים, אף שלא זו הייתה כוונתה של ישראל.