בין עם לארצו: יחיד, אומה וארץ בהגותו של א"ד גורדון

מחברים

מילות מפתח:

אהרן דוד גורדון, מרטין בובר, אחד העם, ציונות, לאומיות יהודית, הזיקה בין העם לארץ, תאופוליטיקה, ברית, בחירת ישראל, הגשמה ציונית

תקציר

חשיבותו הרבה של אהרן דוד גורדון כהוגה ציוני וחברתי הייתה ברורה לבובר כבר בשנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה, כאשר הוציא לאור את ״דר יודֶה״ בשנת 1916. הערכה זו באה לידי ביטוי גם בתשובתו למשאל שנערך בשנת 1928 על שני ספרים עבריים שהופעתם היא בגדר אירוע היסטורי, כאשר ציין את איגרות אחד העם ואת כתבי גורדון כספרים החשובים ביותר שנכתבו. בובר טען ששני הספרים הם ״עדות רבת־חשיבות לקיום אנושי איתן ועצמאי, הנאמן לתנועה שממנה צמח״. הוא לא הסתפק באפיון זה, וניסה לתארם גם מבחינת המגמה הציונית העולה מהם. בובר הסביר שספרים אלה מבטאים שתי דרכים להגשמה ציונית, שמרכיביהן זהים אך דרכיהן שונות. בעוד גישתו של אחד העם היא ״רוח–עם–ארץ״, גישתו של גורדון היא ״ארץ–עם–רוח״.

מטרת הדברים שלהלן היא לשחזר את הגותו הלאומית של גורדון באמצעות מהלך זה. ייחודה של הציונות של גורדון, בדומה לזו של בובר, נעוץ בתפיסת הזיקה בין העם לארץ. לפי גישה זו, מטרת הציונות היא להשיב את זיקתו של היחיד לעמו, ובאמצעות עמו — לארץ. יתר על כן, בניגוד לגישתו של בובר, שלפיה התהוותו של עם ישראל אינה טבעית אלא תלויה בברית עם האל, ולכן אין מקום לדון בתפיסת הלאומיות שלו במסגרת המושגית המקובלת אלא במסגרת תאופוליטית, מכתבי גורדון עולה שהוא רואה בעם העברי עם שגורלו כגורל כל העמים האחרים. מובן שבתורתו של גורדון אין מקום למונחים כגון ״בחירת ישראל״ או ״ייחודו״. לפיכך, בעוד בובר ראה הן את הלאומיות היהודית והן את הציונות במונחים תאופוליטיים ודתיים, שבמרכזם מושג ה״ברית״ וריבונותו של אלוהי הנביאים, גורדון ראה בעם ישראל ״חטיבה של הטבע״, ככל העמים, ובהתאם לכך תפס את הזיקה בין העם לארצו כזיקה הטבעית והנורמלית המתקיימת בין עם לארצו.

פורסם

01.07.2008

כיצד לצטט

רצבי שלום. (2008). בין עם לארצו: יחיד, אומה וארץ בהגותו של א"ד גורדון. עיונים: כתב עת רב־תחומי לחקר ישראל, 275-320. https://iyunim.bgu.ac.il/index.php/iyunim/article/view/689